ביום שישי בחרתי לשלב שני דברים שאני אוהב מאוד – לטוס ולטייל. עד כה רוב הטיסות שלי היו “לשם הטיסה”: חידוד מיומנויות, ניווט אווירי והיכרות עם מרחבים חדשים. הפעם רציתי להשתמש במטוס ככלי תחבורה אמיתי, כזה שמאפשר להגיע לטיול רחוק בזמן קצר ולחוות את הארץ מזווית אחרת לגמרי. היעד שנבחר היה קריית שמונה, בקצה הצפוני של ישראל, מקום שבו הטיסה עצמה כבר מרגישה כמו מסע.
אחי איתי הצטרף להרפתקה, ולאחר תיאום עם מפעיל המנחת יהושע אוחנה יצאנו לדרך. בשעה 11:30 המראנו מהרצליה במטוס 4X-CDC, בנתיב צפוני קלאסי: מעל הכרמל, לאורך תוואי המוביל הארצי בבקעת בית נטופה, משיקים לכנרת וממשיכים צפונה לאורך עמק החולה. ככל שמצפינים, הנוף משתנה – השדות מתרחבים, ההרים מתקרבים, והחרמון מתחיל להופיע באופק כמו עוגן קבוע שמכוון את הטיסה.
מלהבות הבשן הצטרפתי כטיסה האחרונה לאותו יום לנחיתה ישירה במנחת קריית שמונה, פחות משעה לאחר ההמראה.
מנחת קריית שמונה – שדה קטן עם היסטוריה צפונית
הנחיתה הייתה ב־מנחת קריית שמונה, מנחת ייחודי הממוקם ממש בלב אצבע הגליל, סמוך לערוץ נחל עיון ולמרגלות הרי נפתלי והחרמון. מיקומו הגאוגרפי מעניק לו אופי שונה כמעט מכל שדה אחר בארץ – מוקף הרים משלושה כיוונים ובקרבה מיידית לגבול הצפון.
המנחת הוקם בשנות ה-60 וה-70 כחלק מהמאמץ לחבר את יישובי הצפון המרוחקים למרכז הארץ באמצעות תעופה קלה. באותן שנים הדרך היבשתית לצפון הייתה ארוכה ומפותלת בהרבה מהיום, וטיסות קלות שימשו כלי תחבורה יעיל לאנשי עסקים, גורמי ממשל ולעיתים גם לפעילות ביטחונית ולוגיסטית. לאורך השנים שימש המנחת גם בסיס לפעילות חקלאית אווירית, כולל ריסוס שדות בעמק החולה.
בתקופות מתוחות ביטחונית היה למנחת גם תפקיד אסטרטגי – נקודת גישה מהירה לצפון הארץ ויכולת תנועה אווירית באזור מרוחק יחסית. עם השנים, וככל שהתפתחה רשת הכבישים, פחת השימוש התחבורתי והוא הפך בעיקר ליעד של תעופה כללית וטייסים חובבים המחפשים נחיתה מיוחדת בנוף יוצא דופן.
עבור טייסים, הגישה למנחת מעניינת במיוחד: הטופוגרפיה ההררית סביב יוצרת לעיתים רוחות משתנות וזרמי אוויר מקומיים, והכניסה לעמק דורשת תשומת לב לנתיב ולגובה. דווקא האתגר הזה הופך את הנחיתה שם לחוויה מקצועית ומספקת במיוחד.
לאחר החניה קיבלנו סיוע מיהושע, שהקפיץ אותנו אל תחילת המסלול בשמורת נחל שניר – החצבאני.
נחל שניר (החצבאני) – מים זורמים בלב הגליל העליון
שמורת הטבע נחל שניר היא אחת משמורות המים המרשימות בישראל. נחל שניר, המוכר יותר בשם החצבאני, הוא הארוך והעשיר במים מבין מקורות הירדן. מקורו בלבנון, והוא זורם דרומה דרך אזור מיוער וירוק במיוחד – מראה כמעט לא ישראלי בימי הקיץ החמים.
המסלול שבו הלכנו מתחיל באזור הכניסה לשמורה ומתקדם לאורך הנחל בשביל מוצל יחסית, המשלב גשרוני עץ, נקודות תצפית וגישה למים הקרירים. בניגוד לנחלים עונתיים, כאן הזרימה קבועה כמעט כל השנה, וההליכה מלווה תמיד בצליל המים. הצמחייה צפופה – עצי דולב, ערבה וקנה – ויוצרת תחושת טבע צפוני אמיתית.
אחת ההפתעות של הטיול הייתה מפגש עם משפחת חזירי בר שהגיעה לשתות מהנחל. המפגש התרחש ממרחק בטוח, אך הזכיר עד כמה האזור חי ופראי יחסית לשאר חלקי הארץ.
המסלול ממשיך עד אזור מחלף הגושרים, שם סיימנו את ההליכה בדיוק בזמן להפסקת התרעננות מתבקשת: כנאפה מתוקה וקפה חזק – שילוב שקשה לחשוב על סיום טוב ממנו לטיול צפוני.
חזרה לאוויר – תנאים משתנים ונופים של ערב
חזרנו למנחת לקראת אחר הצהריים. ההמראה לוותה ברוח צד מערבית חזקה, והאוויר החם יצר מעט טלטולים ביציאה מהעמק דרומה לעבר הכנרת – תזכורת לכך שטיסה בצפון דורשת תמיד תשומת לב לתנאי מזג האוויר המקומיים.
בהמשך התברר ששדה התעופה מחניים כבר נסגר לקראת שבת, והפקח שישב במירון ביקש מאיתנו להמתין מעט מעל העמק והגולן לפני קבלת אישור להמשיך דרומה. ההמתנה האווירית הזו הפכה דווקא לרגע מיוחד – מעגלים שקטים מעל הנוף הפתוח, כשהאור מתחיל להתרכך.
הדרך חזרה עברה מעל בקעת סכנין וגוש שגב, כרמיאל נפרשת מתחת לכנף ימין ומפרץ חיפה נצבע בגווני ערב לפנינו. שכבת עננים בגובה הטיסה יצרה מראה דרמטי אך לא הפריעה לנתיב הנקי דרומה.
בשעה 18:00 נחתנו חזרה בהרצליה – עייפים, שמחים ומלאים בתחושה שהצלחנו בדיוק במה שתכננו: להשתמש במטוס לא רק כדי לטוס, אלא כדי להגיע למקום, לטייל באמת, ולחזור הביתה בזמן לארוחת ערב משפחתית כאילו מדובר בנסיעה קצרה מעבר לפינה.